וידוי ליום ראשון

 


יצא משעשע.. ביום ראשון נוהגים ללכת לכנסיה, לא?
אז על מה אני מתוודה? על מה אני עושה פה, מהן כוונותיי..


פתחתי את הבלוג הזה, בסופו של דבר, כדי לחזק את ביטחוני העצמי בכל הנוגע להגשמה עצמית כמו שקוראים לזה היום.
אני אוהבת ליצור, אוהבת לאייר, אוהבת להפעיל את הידיים, אוהבת ללטף חומרים ולהסתכל על דברים יפים
כל שאבקש לעצמי הוא שאוכל להתקיים מכל האהבות הללו.
אני מניחה שזה בעצם החלום של כל אחד פה.. לעשות מה שהוא אוהב למחייתו.
אני חושבת שזה חלום ראוי, לא מותרות, ואפילו אפשרי. כן.

הדרך לשם.. בשבילי קשה
כל צעד שאני עושה קדימה, אני מרגישה שאני חוזרת 8 אחורה.
כל דבר כרוך בכוחות נפש.. ממש ככה.


אני שמה לב שבכל פעם שיש אפשרות, שהנה, עוד שניה אני אוכל להראות תוצרים או הישגים- אני מוצאת אייך לחבל בהם: זה פתאום נראה לי לא מספיק טוב, הקומפוזיציה בעייתית, הכיתוב לא נכון, רגע למה לא בעברית בעצם? (אני תמיד רוצה שיהיה כאן יותר עיצוב בעברית והנה אני, כמו כולם בסוף, עובדת באנגלית). פתאום ההצעה שקיבלתי מבית הדפוס נראית לי לא משתלמת ואני אמצא דרך מסובכת להפיק בעצמי, ואז אני דווקא אוהבת הכל בבית הדפוס- את ההצעה הכספית , איכות ההדפסה ( פה, דווקא אני ממש מרגישה שאני לא מגזימה) הכל! … חוץ מהנייר.
בקיצור, חבלנית מקצועית…


זה מה שאני עושה בזמן האחרון:


מציירת חיות. אוהבת את זה ממש!
רוצה להפיק מזה מחברות, פוסטרים, כרטיסי ברכה, משהו! ואני פשוט נגררת עם כל התפעול של העניין.
אני מרגישה כמו ילדה קטנה שצריכה חיזוקים כל היום- כן, את יכולה! ( ממש אובאמה :)) איזה יופי! (הי, כמו הבלוג..) איזה מוכשרת את. יאללה! בטח מלא אנשים ירצו כזה! קטן עלייך.
אפשר להשכיר שירותים של מישהו כזה?…


למה? למה? למה זה כ"כ קשה לי?
או… שאלת מליון הדולר…


אולי…
אולי כי אם אני אנסה ולא אצליח המשמעות של זה תהיה שאצטרך להיפרד מהחלום שלי.
אני אצטרך להכניס את החלום לקופסא חמודה, לסגור, ללטף אותה ברכות, לנעול בחדר, לצאת, ולעולם לא לפתוח אותה יותר.


זה יכאב.
תחושת הכישלון תכאב.
הידיעה שלא הצלחתי לממש את החלום שלי תכאב.
אובדן החלום יכאיב.


אז אני מחבלת.
כי ככה אני יכולה להגיד- אני עובדת על, אני בדרך ל, אני רוצה ש,
יש לי חלום


אח… איזה טיפול נפשי עצמי. אולי העתיד שלי בכלל בפסיכולוגיה?
מממממ. לא…


פסקול יפה של וידוי לסיום:

מודעות פרסומת